הסכם ממון עורך דין גירושין? איך תדעו שהסכם הממון שחתמתם באמת חסין מפני תביעות עתידיות לביטולו? 4 עצות חשובות ופסק דין אחד
מרכז מידע הסכמי ממון 03-7949755
טוב אז חתמתם הסכם ממון אצל נוטריון או עורך דין לפני הנישואין והייתם רגועים לגמרי ויום אחד ממש אחרי הרבה שנים לפתע פורץ משבר ואתם מחליטים להתגרש, ובן הזוג מודיע שהסכם הממון מבחינתו לא קיים.
הפתעה מאוד לא נעימה לגלות שחתמתם על הסכם ממון ואולי פתאום לא יהיה לו תוקף. אז מה באמת צריך לעשות על מנת שלא תמצאו את עצמכם עם הסכם ממון שלא באמת שווה את הנייר שהוא כתוב עליו?
מקרה כזה בדיוק הגיע אל שולחנו של השופט יהורם שקד מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב.
האישה והאיש נשאו זל"ז כדמו"י ביום 21.1.12 ולהם שני בנות. ביום 29.11.11, כחודשיים טרם נישואיהם, חתמו בני הזוג על הסכם ממון, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.12.11 .
עשר שנים אחר כך פרץ משבר חמור בין השניים והם החלו בהליך גירושין.
הסכם ממון שחתמו הצדדים לפני הנישואין קבע, בין היתר, כי כל רכוש שהיה או יהיה בבעלותו של מי מהצדדים ייחשב כרכוש נפרד (ר' סעיף 3 להסכם). עוד ובנוסף, החריגו הצדדים נכסי קריירה של האישה; נכס מקרקעין שהיה בבעלות האיש; חשבונות בנק ועסקו של האיש, חברת AAA, רו"ח – בע"מ ונכסי קריירה של האיש. המשך לזאת, בחרו הצדדים לקבוע תחת הכותרת "נכסים ברי איזון", כדלהלן:
"4.1 הצדדים מסכימים כי למעט הרכוש הנפרד כמפורט לעיל, נכסים וזכויות מכל מין וסוג, אשר יצברו ממועד הנישואין (ושאינם מהרכוש הנפרד) וכל עוד הצדדים מנהלים משק בית משותף, ואשר נרכשו מהחשבון המשותף של הצדדים, יחשבו כרכוש בר איזון בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון… (להלן: "נכסים ברי איזון")".
כאשר האיש ביקש להתגרש מהאישה טענה לפתע האישה השיתוף שבין הצדדים חל על כל נכס ו/או זכות שנצברו ממועד הנישואין ואילך ללא קשר לשאלה האם נרכשו מהחשבון המשותף, אם לאו. לעומת זאת האיש טען כי תנאי בלעדיו אין לכל שיתוף הוא כי הנכס ו/או הזכות נרכשו מהחשבון המשותף.
ביום 22.11.11 – שבוע ימים טרם החתימה על ההסכם וחודש ימים טרם שאושר וניתן לו תוקף של פסק דין – שלחה האישה לאיש דוא"ל, שמפאת חשיבותו, יובאו להלן חלקים נרחבים הימנו:
"היי (שם חיבה – י' ש'),
רק כדי להשקיט אותך עוד יותר שזה לא נכון שצריך את החלק השני של ההסכם, כמו שאמר לך (ב"כ האיש – י' ש'), כדי שהסכם הממון יהיה באמת מוגן, תראה מה כתוב מטה על הפרה של הסכם ממון. אני ממש לא אוכל לבוא פתאום ולהחליט שבא לי לא לכבד את ההסכם כתנאי למתן גט. אין היגיון, כי אם זה באמת היה ככה, אז אף הסכם ממון שנחתם בעצם לא היה שווה את הנייר שהוא נכתב עליו".
ובהמשך, כותבת האשה: "אתה רואה, זה ממש לא פשוט לבטל הסכם ממון וזה גם הגיוני כי אחרת כל הסכם כזה היה שווה לפח אם ניתן היה לבטלו ע"י סחיטה והתניה של מתן גט… מן הסתם אם ניתן היה בכזו קלות להפר הסכם ממון, לא היה בו כל צורך ואף אחד לא היה טורח לעשות אותו מלכתחילה…"
והאשה מוסיפה: "בקיצור (שם חיבה – י' ש'), אתה רואה שאתה מוגן בכל דרך וצורה שהיא ושאני לא יכולה סתם ככה להחליט שלא בא לי לכבד את הסכם הממון. בית המשפט במקרה כזה הוא לטובת הצד שביקש לעשות את ההסכם ולא לטובת הצד שמנסה להפר אותו".
ולאחר מכן, חותמת את מכתבה במילים: "יותר חשוב מהכל זה אם [אתה] באמת חושב שאני בן אדם שיעשה לך עוול ויסחט אותך ויפר חוזה שהוא חתם עליו… עם יד על הלב, אתה באמת חושב ככה?
אני לשנייה לא התנגדתי לחתום על הסכם ממון מהסיבה הפשוטה שממילא לא הייתי לוקחת דברים שלא מגיעים לי, גם אם לא היה הסכם. לעשות הסכם ועדיין לא להאמין בבן אדם שחותמים איתו עליו ושמתחייב לכבד אותו זה כבר סיפור אחר לגמרי!!!! זה אומר שאתה לא בוטח בי ברמות הכי קשות ומכאן נובע העלבון הנוראי שהרגשתי, לא מעצם שרצית הסכם, אלא מזה שלמרות שיש הסכם אתה חושב שאני אפר אותו.
זה פוגע בי ברמות הכי קשות כשהבן אדם שאתה אוהב ככה מרגיש כלפיך!!!!"
למרות האמור במייל זה למעלה משבע שנים לאחר אישור ההסכם – פנתה האשה לבית משפט לענייני משפחה בתביעה לביטול ההסכם.
בני הזוג הכירו בשנת 2011 ולאחר כארבעה חודשים, הרתה האישה בעקבות לחץ שהפעיל עליה האיש, בעודו מבטיח להינשא לה ולהקים משפחה. כמו כן: "הבעל כפה על האישה, שהייתה בשלבי היריון מתקדמים, לחתום על הסכם ממון תוך לחץ, כפייה ואיומים כי אם האישה שבאותו עת הייתה בחודש 6 להריונה לא תחתום על ההסכם, הוא יבטל את החתונה…".
האישה טענה עוד כי במהלך שנות הנישואין "האיש דאג לכך שהחשבון המשותף של בני הזוג יהיה ביתרת חובה באופן קבוע… וככל הנראה האיש הכין את הקרקע מהיום הראשון כדי להימנע מתשלום מזונות קבוע והברחת רכוש" (סעיף 16 לכתב התביעה).
האיש מחזיק לפחות בששה חשבונות בנק על שמו בלבד, בהם הוא ביתרת זכות העולה על מיליון ₪.
ד. האיש תכנן מבעוד מועד, לנשל את האישה "מהכנסותיו ומרכוש שאמור להיות משותף מאחר והצדדים צברו אותו במהלך הנישואין" (סעיף 18 לכתב התביעה).
ה. במהלך הנישואין צבר האיש רכוש וכספים, לרבות בתאגידים ובמקרקעין, ויש להורות על איזונם בין הצדדים.
ו. כמו כן, יש "לאפשר לתובעת לפצל תביעותיה ולהגיש תביעה לביטול הסכם ממון שנחתם בכפיה, בעושק ושאושר תחת הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט" (סעיף 42(ז) לכתב התביעה) וכן לחייב בהוצאות.
האיש טען כי התביעה הוגשה "… ממניעים פסולים, בניסיון לסחוט את האיש ולגזול את זכויותיו".
האיש טען הצדדים ערכו הסכם ממון הקובע הפרדת רכוש מוחלטת ואף נהגו כך במהלך שבע שנות נישואיהם עד לפרוץ המשבר. כמו כן, "האישה ידעה היטב כל השנים כי אין לה כל חלק בנכסים הרשומים על שם האיש ולהיפך. הצדדים במהלך נישואיהם פעלו והתנהלו בהתאם להסכם ואיש מהם אל התנגד ו/או ערער עליו".
מאחר ואלו היו נישואין שניים עבור כל אחד מהם, והיות והאיש חתם על הסכם ממון גם עם אשתו הראשונה כדי להגן על עסק שהקים במשך שנים, אך טבעי שייחתם הסכם ממון גם עם אשתו השנייה, התובעת, בהתאם לעיקרון של הפרדה רכושית מוחלטת, בו מחד יוחרג כל נכס וזכות שהייתה למי מהם טרם הנישואין ומנגד ייקבע הרכוש בר האיזון.
אחת הטענות החשובות של האיש הייתה ששני הצדדים היו מיוצגים לקראת החתימה ואישור ההסכם, התקיימו שיחות, הוחלפו טיוטות, עד אשר הגיעו לנוסח מוסכם, כאשר שניהם ידעו בדיוק על מה הם חותמים. בהסכם הוחרגו במפורש עסקיו של האיש, המקרקעין שבבעלותו, חשבונות הבנק שלו, נכסי קריירה, לעבר להווה ולעתיד.
בנוסף טען האישה כי במהלך הנישואין, דרשה האישה מן האיש לשנות את הסכם הממון ואף התנתה את המשך נישואיהם בשינוי זה, דבר המלמד "כי ידעה עד כמה הסכם הממון ברור וחזק".
האיש טען כי מעולם לא כפה על האישה דבר ולא איים עליה, ואולם יידע אותה בסמוך להתגבשות הקשר וטרם הריונה, "שכל התקשרות לנישואין תלויה בהסכם ממון כפי שהיה בנישואיו הראשונים"
סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), מורה כי: "חוזה יפורש לפי אומדת דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
על פי הדין, בפרשנות חוזה יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים ואחר המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. רק מקום בו לא ניתן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו – המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (ר' ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: פרשת אפרופים); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) (להלן: פרשת ארגון מגדלי הירקות); רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' EMI MUSIC PUBLISHING LTD (פורסם בנבו, 22.7.14)).
עוד ר' דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 26.2.12) (להלן: פרשת סהר), בפסקה 15 לפסק דינו: "מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה – לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה". (הדגשה במקור).
אשר לאופן בו ייבחן אומד דעת הצדדים; בעבר שלטה גישה פרשנית, לפיה בשלב הראשון יש לבחון את אומד דעת הצדדים מתוך החוזה עצמו, ובשלב השני, אליו יש לפנות רק אם השלב הראשון לא מוביל למסקנה ברורה, יש לבחון את אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה.
שיטה זו מכונה "תורת שני השלבים". תורת שני השלבים סויגה עם השנים, הן בפסיקותיו של בית המשפט העליון (ר' פרשת אפרופים ופרשת ארגון מגדלי הירקות) והן על ידי המחוקק (ר' ניסוחו של סעיף 25 לחוק החוזים לאחר תיקון מספר 2, כפי שהובא לעיל). כיום נהוגה שיטה פרשנית חד-שלבית, לפיה יש ללמוד על אומד דעת הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו.
יחד עם זאת, אף לפי השיטה החד-שלבית, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בהליך הפרשנות, תוך שנקבעו שני כללים פרשניים:
האחד – כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו;
השני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי (ר' פרשת סהר).
"כל הרכוש שהיה או יהיה בבעלותו של אחד הצדדים בעת נישואיהם זל"ז, לרבות נכסים בעין ו/או מוחשיים ו/או אישיים ו/או מעורבים; דניידי ודלא ניידי, במקום אשר יהיו; מוקנים ו/או מותנים ו/או לא מושלמים; הם תמורותיהם, תחלופיהם ותחלופי תחלופיהם; לרבות מה שיצמח ו/או מה שיופק מהם, דמי שכירותם, פירותיהם, הכנסותיהם, ו/או רווח כלשהו מהם, אשר היה או יהיה לפני נישואי הצדדים לרבות בזמן נישואיהם, מכל מקור אשר יהיה (להלן: "הרכוש הנפרד") יהיה רכושו הבלעדי של אותו צד שהינו הבעלים בעת נישואיהם; ויהיה משוחרר ונקי מכל זכות, טענה, תביעה, או דרישה, מכל מין וסוג שהוא, מן הצד השני".
בית המשפט קובע כי מלשון הסעיף הנ"ל עולה:
כל הרכוש שהיה בבעלות צד כלשהו בעת נישואיהם (לרבות האמור בשורה השנייה עד החמישית) – יהיה רכוש נפרד. [אציין כי הצדדים היו חלוקים באשר לפרשנות המילה "בעת נישואיהם", קרי האם המדובר בנקודת זמן עומדת (ביום בו נישאו) או ברצף זמן מתמשך (כל זמן נישואיהם), ואולם כפי שאראה להלן, גם בהינתן פרשנות האישה (ביום בו נישאו), המשמעות הכללית של הסעיף לא תשתנה].
כל הרכוש שהיה בבעלות צד כלשהו בעת נישואיהם (לרבות האמור בשורה השנייה עד החמישית), אשר יהיה בזמן נישואיהם – יהיה רכוש נפרד.
כאן המשמעות המילולית מתייחסת לאותם נכסים טרם הנישואים וכן במהלך הנישואין ("בזמן נישואיהם"), כלומר ברצף זמן מתמשך, מה שמביא למסקנה שבס"ק (א) לעיל.
אותם נכסים נפרדים (ר' ס"ק א-ב לעיל) יהיו של אותו צד שהינו הבעלים בעת נישואיהם והוא יהיה משוחרר ונקי מכל זכות, טענה, תביעה, או דרישה, מכל מין וסוג שהוא, מן הצד השני.
כאן, פעם נוספת, אנו נתקלים בתבנית "בעת נישואיהם", אולם גם כאן אין משמעות למחלוקת האם "בעת" מתייחסת לנקודת זמן של טקס הנישואין, או ברצף זמן מתמשך, שכן ההחרגה הגורפת מתקיימת גם מקריאה של ס"ק א-ב לעיל בלבד.
למסקנה זו ניתן להגיע מקריאת הכתוב בלבד, לא כל שכן, מאחר וסעיף 3.1 להסכם דן בנכסים שאינם משותפים, לא ניתן לקרוא מתוכו על אודות נכסים משותפים. לפיכך, פרשנותה של האשה להחרגת נכסים שהיו לאיש רק בעת (כלומר, במועד הנישואין) תוך הקניית נכסים שהיו לאחר מכן, מלבד היותה סותרת את ס"ק א-ב לעיל, היא גם חורגת מהכתוב ומתכליתו של סעיף 3.1 להסכם.
להלן לשון סעיף 4.1 להסכם : "הצדדים מסכימים כי למעט הרכוש הנפרד כמפורט לעיל, נכסים וזכויות מכל מין וסוג, אשר יצברו ממועד הנישואין (ושאינם מהרכוש הנפרד) וכל עוד הצדדים מנהלים משק בית משותף, ואשר נרכשו מחשבון הבנק המשותף של הצדדים, יחשבו כרכוש בר איזון…"
מלשון סעיף 4.1 להסכם, עולה כי:
נכס יכול להיות משותף בהתקיימותם של 4 תנאים מצטברים: (1) שלא יוגדר כרכוש נפרד; (2) שייצבר ממועד הנישואין; (3) שייצבר כל עוד הצדדים מנהלים משק בית משותף; (4) שיירכש מהחשבון המשותף.
כל נכס שלא יתקיים בו אחד מהתנאים הנ"ל או יותר, לא יהיה נכס משותף.
בית המשפט קובע כי טענתה של האישה, כי אין לכרוך קיומו של נכס משותף בתנאי שיירכש מהחשבון המשותף, איננה עולה בקנה אחד עם הכתוב. שימת לב כי לשון הכתוב היא לשון תנאי ("ואשר נרכשו…"), ולא לשון ברירה (כגון: "או נרכשו…"). בית המשפט פוסק כי פרשנות הכתוב, ועל פניו, נכס משותף הוא רק נכס שנרכש מהחשבון המשותף.
בחינת אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה:
למרות שהדברים אינם עולים באופן מפורש וחד משמעי מכתב התביעה, לטענת האישה, מלוא שכרו של האיש הוא נכס משותף שיש לחלוק בו.
כך נטען על ידי האישה בסעיף 18 לכתב התביעה: "… הוא תכנן לנשל אותה מהכנסותיו ומרכוש שאמור להיות משותף מאחר והצדדים צברו אותו במהלך הנישואין"; כן ר' האמור סעיף 23 לכתב התביעה: "… האיש לא העביר את מלוא הכנסתו לתא המשפחתי, אלא האיש הבריח כספים…"; ר' גם סעיפים 35-37 לכתב התביעה בהם טוענת האישה להברחת הכנסותיו של האיש. באופן דומה, טוענת האישה כי נכסים שנצברו בתקופת הנישואין הם נכסים משותפים (ר' לעיל וכן בסעיף 31 לכתב התביעה).
למעשה, האשה טוענת כי באמצעות שכרו הרב של האיש, עלה בידו לצבור כספים בחשבונות בנק וכן לרכוש נכסים, ולפיכך, לשיטתה, מדובר בנכסים משותפים.
הלכה למעשה, מקור הזכויות העודפות שצבר האיש, לטענת האשה, הוא בשכר של האיש ממשלח ידו וככל שייקבע כי שכר זה משותף לשני הצדדים, הרי שיש להיעתר לעתירותיה.
עיון מדוקדק בהסכם מלמד כי הצדדים לא החריגו באופן מפורש שכר מעבודה. הפוך והפוך בהסכם ולא תמצא החרגה מילולית מפורשת של שכר מעבודה. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מתוך ההסכם על החרגה לכאורית של שכר העבודה, כדלהלן:
סעיף 3.1 להסכם מחריג "נכסים בעין ו/או מוחשיים ו/או אישיים… לרבות מה שייצמח ו/או מה שיופק מהם, דמי שכירותם, פירותיהם, הכנסותיהם ו/או רווח כלשהו מהם…" (הדגשות לא במקור). מאחר והעסק (משרד רו"ח) נכלל בגדר נכס אישי, ומאחר ואותו נכס אישי מפיק פירות או הכנסות או רווח, ניתן לומר כי הסעיף תופס ברשתו גם את שכר העבודה של האיש או כל תקבול שצמח לו ממנו.
סעיף 3.4(ד) להסכם מחריג "בית עסק: פלוני, רו"ח… בית העסק הידוע כ"פלוני – רו"ח… על נכסיו הקיימים ועל כל נכס או זכות עתידית שבו".
מצד שני, וכאמור לעיל, עדיין יש לשאול מדוע לא נרשם מפורשות כי שכר מעבודה יוחרג מהרכוש המשותף, או מדוע לא נרשם מפורשות כי מדובר ברכוש נפרד. האם כטענת האיש, מאחר ואין בכך צורך שכן כוונתם הברורה של הצדדים הייתה להחריג זאת, או כטענת האשה, כוונתם הייתה ליצור שיתוף בהכנסותיהם.
לאחר בחינת אומד דעת הצדדים מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה, בית המשפט מגיע למסקנה כי הכוונה הברורה של הצדדים הייתה שלא לכלול את שכר העבודה כחלק מהנכסים המשותפים.
בית המשפט קובע כי בחינת ההסכם הן מתוך לשונו והן מתוך אומד דעת הצדדים מהנסיבות החיצוניות להסכם, מובילה למסקנה ברורה וחד משמעית כי כוונת הצדדים הייתה להחריג כל זכות וכל נכס, זולת זכויות ונכסים מתוך החשבון המשותף, ובכלל זה, כוונתם המפורשת הייתה להחריג גם את הכנסותיו ושכרו של האיש מכל מקור שהוא.
עו"ד למשפחה לירושה צוואות ולענייני גירושין, עומדת בראש משרד עו"ד שחר הנחשב לאחד ממשרדי הבוטיק בצמרת משרדי עורכי הדין בישראל. המשרד שנוסד על ידה צמח והתפתח וכיום מעניק מגוון שירותים ובהם:
דיני משפחה וירושות, פשיטת רגל , הוצאה לפועל , איחוד תיקים, מחיקת חובות ועיכוב יציאה מהארץ.
המשרד משתף פעולה עם צוות יועצים חיצוניים בתחום הכלכלה והאקטואריה על מנת להעניק שירות של מעטפת מלאה.עו"ד רחל שחר, הנחשבת לאוטוריטה בתחום דיני משפחה וירושה ניהלה מאז הסמכתה מאות תיקים סבוכים בתחום דיני המשפחה והירושה תוך ניסיון ראשון במעלה להביא את הצדדים לפתרונות ללא הגעה לכתלי בית המשפט.
